שתיקה ושכרה

שתיקה ושכרה

שליטה על הפה

לאחר מות שני בני אהרון פונה מרע"ה אל אהרון אחיו ואומר לו "הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידם אהרן"(י,ג).

וזו לשון רש"י "וידם אהרן - קיבל שכר על שתיקתו, ומה שכר קיבל, שנתייחד עמו הדבור, שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין".

נלע"ד בעזה"י שכאן מתגלית בשיא תפארתה אחת ממידותיו הנפלאות של אהרון קדוש ה', והיא השליטה על הפה [בנוסף לאמונה השלמה בקב"ה]. אהרון היה איש אמת שכל מילה שהוציא מפיו היתה מדודה ושקולה, אף פעם לא שינה בלשונו ואף פעם לא חטא

בדיבורו, וכאן זה בא לידי ביטוי בצורה נפלאה, שאפילו אחרי מותם של שני בניו הגדולים, אהרון שותק ולא מוציא אפילו מילה אחת שלא במקומה ועל זאת קבל שכר.

ישנם שלושה מקומות שבהם נראה לכאורה שאהרון חטא בדיבורו וצריך לברר האם נכון הדבר:

בחטא העגל

המקום הראשון הוא בספר שמות בפרשת כי תשא בחטא העגל. כאשר מתבוננים בפרשיה זו על פי דברי חז"ל רואים אנו את צדקותו הגדולה של אהרון ושכל מילה שלו היתה מדוקדקת ובמקומה. "ויאמר אלהם אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנתיכם והביאו אלי"(לב,ב), מטרתו של אהרון היתה להשהות את בני ישראל עד שירד מרע"ה, ולכן אמר להם שיביאו הזהב מאזני נשיהם ובניהם, "אמר אהרון בלבו הנשים והילדים חסים בתכשיטיהן הן שמא יתעכב הדבר ובתוך כך יבוא משה והם לא המתינו ופרקו מעל עצמן" (רש"י).

וכמו כן אמר להם להביא את התכשיטים אליו, והוא יבנה את המזבח, שאם הם יעשו, הרי הם מרובים ובזמן קצר יגמרו ולכן ציוה להם שהוא לבדו יעשה שהוא יחידי ויעשה לאט (רש"י).

"וירא אהרן ויבן מזבח לפניו ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר" (לב,ה), ואמרו חז"ל (סנהדרין ז) "מה ראה? א"ר בנימין בר יפת א"ר אלעזר ראה חור שזבוח לפניו [הרגו אותו] אמר אי לא שמענא להו השתא עבדו לי כדעבדו בחור [אמר אהרן בלבו, אם לא אשמע בקולם יהרגו אותי כמו שהרגו את חור] ומקיים בי אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא ולא הויא להו תקנתא לעולם מוטב דליעבדו לעגל אפשר הויא להו תקנתא בתשובה" [יש חולקים שם בגמרא, וע' ברש"י עה"ת, שמביא דרשות אחרות]. וכמו כן אהרן אמר: חג לה' מחר, וכתב על כך רש"י - "ולא היום, שמא יבוא משה קודם שיעבדהו". רואים אנו את צדקותו הגדולה של אהרן אפילו במצבים קשים כמו בחטא העגל, עם כל הלחץ של המון העם והחשש שיהרגוהו, בכל זאת כל מילה שלו היתה מדוקדקת על מנת להציל את בני ישראל מרדת שחת.

אודות האשה הכושית

המקום השני הוא בספר במדבר פרק י"ב –"ותדבר מרים ואהרן במשה על אדות האשה הכשית אשר לקח" (יב,א), וכתוב "ויאמרו הרק אך במשה… ויחר אף ה' בם וילך" - ואומרים חז"ל (לפי דעה אחת במסכת שבת דף צז.) שגם אהרון נצטרע, שהרי כתוב "ויאמרו" בלשון רבים, וכן "בם" בלשון רבים, אלא שצרעתו נסתלקה ממנו מיד ואף אדם לא ידע מכך, לעומת אצל מרים שהצרעת נשארה בה וכולם ידעו על זאת, ואם כן גם אהרון חטא בדבורו.

 נלע"ד בעזה"י שאמנם גם אהרון חטא ונענש אבל מצד שני כתוב "ותדבר מרים ואהרן", בלשון יחיד ונקבה, וכן מרים קודמת לאהרן [עיי"ש רש"י], וכמו כן עונשה של מרים היה גדול יותר, ועל כן משמע להסביר כמו הראב"ע - "היא דברה גם אהרון הסכים [לאו דוקא בדבור] או החריש [ולא הוכיחה] ועל כן נענש", ולפי פרוש זה, אהרון לא חטא בדיבורו. [ע' דעת זקנים מבעלי התוס' שנותן הסבר אחר].

מי מריבה

המקום השלישי הוא בספר במדבר פרק כ' בענין מי מריבה, שמרע"ה ואהרון חטאו ולכן נענשו ולא נכנסו לארץ [ע' ברש"י וברמב"ן שהביאו מספר הסברים לחטא שלהם], אלא שכתוב –"ויאמר להם שמעו נא המרים המן הסלע הזה נוציא לכם מים" (כ,י). כתוב "ויאמר" בלשון יחיד, ולכן [לא בניגוד לרש"י והרמב"ן] נלע"ד בעזה"י שמרע"ה דבר ואהרון רק חטא בכך שלא הוכיח אותו, שעל זה אמרו חז"ל (שבת דף נד) על רבי אלעזר בן עזריה שהיתה פרה לשכנתו שהיתה יוצאת בשבת ברצועה שבין קרניה, שמתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו, וכל מי שיש בידו למחות ולא מוחה נתפס בחטאים של החוטא.

ומכל מקום רואים אנו, שאהרון קדוש ה' היה מצוין במידה זו ולא חטא בדיבורו, ואפילו מרע"ה ומרים מצאנו שחטאו בדיבור [לפי מדרגתם]מרע"ה במי מריבה, ומרים שדיברה לשון הרע על מרע"ה. וגם אם תאמר שחטא בדיבורו, הרי יחסית למשה ומרים פחות חטא, והם ביחס לשאר הצדיקים היו צדיקי עליון שאין כדוגמתם.

כשהיה צורך אהרן דיבר אפילו הרבה

אמנם אהרון מיעט בדבור, אבל כאשר היה צורך הוא דיבר דברים מועילים כמו בחטא העגל וכמו בפרשתנו, שהסביר למרע"ה מדוע לא אכלו את פר החטאת כיוון שהם אוננים "וישמע משה וייטב בעיניו". וכמו שחז"ל ספרו לנו שהיה אהרון אוהב שלום ורודף שלום והיה עושה שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחברו ואשר על כן כאשר נפטר מהעולם הזה כתוב "ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל"(כ,כט), וכתב רש"י "האנשים והנשים, לפי שהיה אהרון רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו". וחז"ל אומרים שהיה משנה בדיבורו ואומר לכל אחד מהנצים שהשני מתחרט ואוהב אותו.

 שכרו של אהרן

מהו שכרו של אהרן על שמירת פיו הנפלאה?

אולי הסיבה שאהרון הצליח כל כך בהשכּנת השלום היא משום שהיה ידוע כזהיר בדיבורו והיו אנשים מאמינים לו בלי פקפוק, וגם באופן סגולי, כיוון ששמר על קדושת פיו זכה שכל דבריו פעלו את פעולתם והצליחו.

נלע"ד בעזה"י שאולי זו אחת מהסיבות שאהרון ובניו הכהנים זכו לשתי מתנות:

א. לימוד התורה - הכהנים היו אחראים על לימוד התורה והמסורת היהודית לעם ישראל כמו שכתוב "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו…".

ב. ברכת כהנים - לכהנים יש כח שעל ידי דיבורם חלה ברכת ה' על בני ישראל.

וההסבר הוא: על מנת שלימוד התורה יקלט בצורה נכונה בעם ישראל ויופנם בתוכם, וכדי שהברכה של הכהנים תשרה על בני ישראל - צריך פה קדוש, ולכן דוקא אהרון הכהן שהתיחד במידה זו היה ראוי לשתי מתנות אלה.

כתב בנושא זה מרן ר' ישראל אבוחצירא, ה"בבא סאלי", בדרך רמז על המשנה בברכות - "השותה מים לצמאו מברך - שהכל נהיה בדברו", וכך הסביר: מי שלומד תורה [מים = תורה] מתוך צמאון ורצון עז אזי הוא זוכה, שכאשר הוא מברך אדם - כל מה שבירך מתקיים. כלומר, רק מי שמטהר את פיו ולומד בו דברי תורה בדבקות, כאשר יוציא מפיו ברכה היא תחול. ואם פיו של אדם עוסק גם בדברי חולין ודברי חטא לא יזכה שלדברי פיו תהיה חשיבות בעיני הקב"ה וממילא ברכותיו לא יחולו. זכה אותו צדיק בעל השמועה שעליו נאמר נאה דורש ונאה מקיים.